יש סיפור שאנחנו רגילים לספר לעצמנו על אהבה. בהתחלה הכול חדש. מדברים עד אמצע הלילה, נוסעים למקומות שלא הכרנו, מגלים עולם שלם דרך אדם אחר. ואז מגיעים החיים עצמם. האהבה אולי נשארת, אבל ההתאהבות דועכת. ככה זה, אנחנו אומרים. מתבגרים.
אלא שאולי הסיפור הזה פשוט לא נכון.
הפסיכולוג ארתור ארון מאוניברסיטת סטוני ברוק חוקר אהבה כבר יותר מחמישים שנה. באחד המחקרים המסקרנים שלו הוא ועמיתיו חיפשו אנשים שנשמעים כמעט כמו תקלה סטטיסטית: זוגות שחיים יחד עשרים שנה ויותר ועדיין טוענים שהם מאוהבים זה בזה בעוצמה.
אפשר כמובן לחשוד בהם. אנשים אוהבים לספר שהנישואים שלהם נפלאים. לכן החוקרים הכניסו אותם לסורק מוח והראו להם תמונות של בני הזוג שלהם. במאפיינים חשובים, התגובה שנמצאה אצלם דמתה לזו שנמצאה אצל אנשים שנמצאים בתחילתה של התאהבות. כלומר, לפחות אצל חלק מהאנשים, אהבה רומנטית עזה אינה חייבת להיות שלב שחולף.
אז למה אצל כל כך הרבה זוגות היא בכל זאת נחלשת?
התשובה המתבקשת היא התרגלות. אנחנו מכירים כבר את האדם שמולנו. שמענו את הסיפורים שלו. אנחנו יודעים מה הוא יזמין במסעדה ואיזו בדיחה הוא עומד לספר. אבל המחקרים של ארון מציעים שאולי הבעיה אינה רק שהתרגלנו אליו.
כדי להבין את זה צריך להכיר רעיון שארתור ואיליין ארון פיתחו במשך השנים: Self-Expansion — התרחבות העצמי. לפי המודל, אחד הדברים שאנחנו מחפשים בחיים הוא להתרחב: לרכוש ידע, יכולות, חוויות ונקודות מבט חדשות. ומערכות יחסים הן אחת הדרכים החזקות לעשות את זה. אדם אחר נכנס לחיינו, ובמידה מסוימת העולם שלו הופך לחלק מהעולם שלנו.
תחשבו על תחילת קשר משמעותי. יחד עם האדם החדש מגיעים אנשים שלא הכרנו, מקומות, טעמים, רעיונות, סיפורים, מוזיקה והרגלים. פתאום אנחנו נוסעים למקום שלא היינו נוסעים אליו, מדברים על נושא שלא עניין אותנו, עושים משהו שלא חשבנו שאנחנו מסוגלים לעשות.
כשעבדתי כפסיכולוג ב"החיים הסודיים", היה מרתק לראות אצל ילדים עד כמה הצורך הזה טבעי: לגלות, לנסות, לבדוק מה אני מסוגל לעשות ולהפוך למשהו שעוד לא הייתי. אצל מבוגרים אנחנו מדברים עליו פחות. כאילו בשלב מסוים המשימה משתנה מצמיחה לתחזוקה: לבנות חיים, ואז לשמור שהם יעבדו. אבל הצורך להתרחב לא נעלם רק מפני שהתחתנו, בנינו קריירה והצלחנו סוף סוף להבין מי אוסף היום את הילדים.
וכאן המחקר של ארון מאפשר לחשוב על משהו רחב יותר.
המחקרים שלו אינם מראים שאנחנו נעשים פחות מעניינים בעיני עצמנו בתוך קשר ארוך. זו כבר פרשנות. אבל הם כן מאפשרים להציע אפשרות מעניינת: אולי בתחילת הקשר לא התאהבנו רק באדם אחר.
התאהבנו גם באדם שאנחנו נעשינו לידו.
אולי זו אחת הסיבות שהתקופה ההיא נראית בדיעבד כל כך צבעונית. לא רק הוא היה חדש. לא רק היא הייתה חדשה.
גם אני הייתי חדש.
וזה משנה את הדרך לחשוב על שחיקה זוגית.
באחד הניסויים של ארון ועמיתיו, זוגות התבקשו לעשות יחד פעילויות. חלקם עשו דברים שהוגדרו בעיקר כנעימים, ואחרים דברים שנתפסו בעיניהם כחדשים ומרגשים. הזוגות שעשו יחד את הפעילויות החדשות והמרגשות הראו שיפור גדול יותר באיכות הקשר.
קל לתרגם את הממצא לעצה בנאלית: עשו דברים חדשים ביחד.
אבל זו החמצה של הדבר המעניין יותר.
החדשנות אינה רק דרך להפוך את הזוגיות למעניינת יותר. היא נותנת לשני אנשים הזדמנות לגלות מי הם עוד יכולים להיות בתוכה.
ומכאן נובע פרדוקס.
כשזוג מרגיש שאיבד משהו, הוא מנסה לעיתים קרובות לשחזר אותו. חוזרים למסעדה שבה הכירו. נוסעים שוב למלון של ירח הדבש. שמים את השיר שהיה "שלנו". יש משהו יפה בניסיון הזה, והוא בהחלט יכול לעורר זיכרונות טובים.
אבל אולי אנחנו מתבלבלים בין הזיכרון לבין המנגנון שיצר אותו.
המסעדה הראשונה לא הייתה קסומה רק מפני שהיה בה אוכל טוב. החופשה הראשונה לא הייתה מיוחדת רק בגלל המלון. הן התרחשו בתקופה שבה העולם שלנו התרחב במהירות. גילינו אדם חדש, אבל תוך כדי כך גילינו גם גרסאות חדשות של עצמנו.
לכן לחזור לאותו מלון יכול לשחזר זיכרון. הוא לא בהכרח ישחזר את מה שיצר את התחושה.
אם רוצים לשחזר משהו, אולי לא צריך לשחזר את המקום. צריך לשחזר את התנועה.
וזה בדיוק מה שקשה לעשות בחיים טובים ויציבים. אחרי שנים אנחנו בונים מערכת משוכללת שמצליחה לצמצם הפתעות. אנחנו יודעים מי עושה קניות, איפה נוסעים בחופש, עם מי נפגשים בשישי, מה כל אחד אוהב ומה הוא בטוח לא יסכים לעשות.
זו הצלחה. בנינו חיים שעובדים.
אבל אולי אותה יעילות שמאפשרת לזוגיות לעבוד היטב מצמצמת גם את המקומות שבהם אנחנו עוד מפתיעים זה את זה.
המסקנה אינה ששגרה היא אויב. להפך: יציבות היא אחד ההישגים הגדולים של קשר ארוך. השאלה היא אם לצד כל מה שכבר למדנו לעשות יחד, נשאר גם מקום למשהו שעוד איננו יודעים.
לכן השאלה לזוג שחי יחד שנים אינה בהכרח "איך נחזיר את מה שהיה?". זו שאלה שכמעט מכריחה אותנו להפסיד. אי אפשר באמת להיות שוב האנשים שהיינו לפני עשרים שנה, בלי הילדים, בלי הקריירה, בלי האכזבות וההצלחות, ובלי לדעת איך הסיפור ממשיך.
שאלה מעניינת יותר היא:
לאן עוד לא הלכנו יחד?
וזה לא חייב להיות מקום על המפה. זה יכול להיות משהו ללמוד, משהו לנסות, אנשים חדשים להכיר, שיחה שמעולם לא ניהלנו, או משהו שאחד מאיתנו רוצה לעשות והשני בדרך כלל היה אומר עליו: "זה ממש לא בשבילי".
אחרי עשרים שנה אנחנו יודעים היטב מי האדם שלצדנו היה עד עכשיו. אנחנו יודעים הרבה פחות מי הוא עוד יכול להיות.
אולי זו אחת המשימות היפות של אהבה ארוכה: לא לנסות להפוך שוב את בן הזוג לאדם החדש שפגשנו פעם, אלא ליצור יחד מצבים שבהם שנינו עדיין יכולים להתחדש.
כי אולי מה שאנחנו באמת מתגעגעים אליו מתחילת האהבה אינו רק האדם שהיה מולנו.
אנחנו מתגעגעים גם לאדם שעוד לא ידענו שאנחנו יכולים להיות לידו