אנחנו רגילים לחשוב שכישלון הוא הרגע שבו אדם צריך לעצור ולשאול את עצמו אם בחר בדרך הנכונה. לא התקבלתי. לא הצלחתי. הפסדתי. משהו לא עובד, ולכן אולי הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש.
אבל הסיפור של אנדרה אגאסי מציע אפשרות מטרידה יותר: לפעמים דווקא הצלחה מאפשרת לנו לא לשאול את השאלה הזאת במשך שנים.
אגאסי הגיע לפסגת הטניס העולמי. הוא היה מדורג ראשון בעולם, זכה בטורנירי גראנד סלאם והשיג כמעט כל מטרה ששחקן מקצועי יכול להציב לעצמו. ובכל זאת, הוא תיאר מערכת יחסים קשה מאוד עם הטניס, עד כדי שנאה כלפי המשחק שבו הצטיין.
וזה מה שהופך את הסיפור שלו למעניין. אילו היה שחקן גרוע, אולי היה עוצר. אבל אגאסי קיבל שוב ושוב הוכחות לכך שכדאי להמשיך: עוד ניצחון, עוד גביע, עוד דירוג, עוד הצלחה.
כלומר, לוח התוצאות עבד מצוין.
וזו אולי אחת הבעיות המוזרות של מטרות: **כשהן לא עובדות, אנחנו עוצרים. כשהן עובדות מצוין, שום דבר לא מכריח אותנו לבדוק אם אנחנו בכלל רוצים את מה שנמצא בסופן.**
## מטרות יודעות למדוד התקדמות. הן לא יודעות לבחור כיוון
הפסיכולוג אנתוני בורו מאוניברסיטת קורנל חוקר כבר שנים את המושג *purpose*. קשה לתרגם אותו במדויק לעברית. "משמעות" אינה בדיוק אותו הדבר, ו"ייעוד" נשמע גדול וחגיגי מדי. אפשר לחשוב עליו כעל תחושה שיש לחיים כיוון.
בורו מציע הבחנה שימושית בין *goal* לבין *purpose*.
מטרה היא דבר שאפשר להשיג: לסיים תואר, לקבל קידום, לרוץ מרתון, לפרסם ספר, לזכות באליפות. אפשר לסמן עליה וי.
כיוון בחיים עובד אחרת. אם חשוב לי להיות אבא נוכח, ליצור, ללמד, לעזור לאנשים או להבין טוב יותר את העולם, אין רגע שבו המשימה הושלמה.
וההבדל אינו רק פילוסופי. הכיוון הרחב יותר עוזר לנו לבחור אילו מטרות בכלל ראויות למאמץ שלנו.
אפשר לחשוב על מטרות כעל נקודות ציון. הן אומרות לנו אם התקדמנו וכמה. אבל הן אינן יכולות לומר לנו אם בחרנו את הדרך הנכונה.
לכן אדם יכול להיות ממושמע, שאפתן, יעיל ולהצליח שוב ושוב — ובכל זאת לגלות אחרי שנים שהוא נע במהירות רבה בכיוון שלא באמת בחר.
במובן הזה, הצלחה עלולה להיות אפילו מסוכנת יותר מכישלון. כישלון מפריע לסיפור שלנו. הצלחה מאשרת אותו.
## כשהצלחה הופכת לזהות
אצל ילדים אפשר לראות גרסה מוקדמת ועדינה הרבה יותר של התהליך הזה.
אחד הדברים המרתקים שראיתי כשהשתתפתי כפסיכולוג ב"החיים הסודיים של בני 5" הוא עד כמה הזהות בגיל הזה עדיין נמצאת בתנועה. ילד אחד מנסה להנהיג את הקבוצה. אחר מצחיק. מישהי בונה משהו בהתמדה. ילד שבסיטואציה אחת נראה ביישן, מפתיע בסיטואציה אחרת ולוקח את מרכז הבמה.
ילדים עדיין מנסים את עצמם בעולם.
ואז אנחנו, המבוגרים שאוהבים אותם, נכנסים לתמונה.
אנחנו רואים ילד שיש לו יכולת יוצאת דופן במחשבים. הוא קולט מהר, כולם מתפעלים, אולי אפילו המורה אומרת שיש לו כישרון נדיר. ברור שנתלהב. ברור שנרצה לתת לו הזדמנויות. נמצא חוג טוב יותר, אולי קורס בתכנות, נעודד אותו להתקדם.
זה אפילו חלק מהורות טובה: לראות יכולת אצל ילד ולעזור לה לצמוח.
אבל נניח שאותו ילד אוהב בעצם לצייר. הוא טוב הרבה יותר במחשבים מאשר בציור. כשהוא מתכנת הוא מקבל מחמאות; כשהוא מצייר אף אחד לא חושב שמדובר בכישרון יוצא דופן. ובכל זאת, דווקא לציור הוא חוזר כשאף אחד לא מבקש ממנו.
עכשיו נעשה לנו כהורים קשה.
כי אם ילד מוכשר מאוד במשהו, כמעט מתבקש לחשוב: **זה הדבר שלו.** וככל שהוא מצליח יותר, קשה יותר לא לחשוב כך.
אין כאן הורה שתלטן מול ילד שרוצה להשתחרר. להפך. דווקא הורה אוהב שרואה בילד יכולת נדירה עלול להרגיש שאם לא יעודד אותה, הוא מועל בתפקידו. מה, לא ניתן לו לפתח משהו שהוא כל כך טוב בו? ואם בעתיד יתחרט שלא דחפנו אותו קצת?
זו דילמה אמיתית.
אבל כדאי לשים לב למה שקורה בדרך. ההצלחה מתחילה לקבל שם. "הוא איש מחשבים". "היא הספורטאית במשפחה". "היא תמיד הייתה האמנית שלנו". "יש לו ראש למספרים".
ובהדרגה, תיאור של יכולת עלול להפוך לתיאור של זהות.
## שלוש שאלות שנראות דומות — אבל הן לא
אולי זו ההבחנה החשובה ביותר שהורים יכולים לשמור בראש:
**במה הילד שלי טוב?**
**על מה הוא מקבל חיזוקים?**
**ולמה הוא באמת נמשך?**
לפעמים התשובה לשלוש השאלות זהה. ילדה אוהבת לנגן, מוכשרת מאוד במוזיקה, וההצלחה רק מאפשרת לה לעשות יותר מהדבר שהיא ממילא אוהבת. נהדר.
אבל לא תמיד.
ילדים, כמו מבוגרים, אוהבים גם להצליח. הם אוהבים מחמאות, מעמד ושייכות. וכאשר העולם מחזיר לילד שוב ושוב את המסר "בזה אתה מיוחד", קשה מאוד לדעת איפה נגמרת המשיכה לפעילות ומתחילה המשיכה לתגובה שהיא מעוררת.
זו לא סיבה להפסיק לעודד הצטיינות. וגם לא צריך לחשוד בכל חוג שהילד מצליח בו.
צריך רק להשאיר מרווח קטן בין **"אתה מצוין בזה"** לבין **"זה מי שאתה".**
המרווח הזה מאפשר לילד להשתנות.
## אולי לא צריך למצוא את הכיוון
בורו עצמו מסתייג מהרעיון הנפוץ שעלינו "למצוא את הייעוד שלנו", כאילו הוא חפץ שאבד ומחכה שנגלה אותו. במחקריו ובעבודתו עם צעירים הוא מתאר כיוון בחיים כדבר שיכול להתפתח בדרכים שונות: לפעמים מתוך עיסוק שחוזרים אליו שוב ושוב, לפעמים בעקבות אירוע שמשנה אותנו, ולפעמים דרך אנשים שאנחנו פוגשים ורוצים ללמוד מהם.
יש משהו משחרר במחשבה הזאת גם עבור מבוגרים.
אנחנו לא חייבים לשבת ולפתור אחת ולתמיד את השאלה הגדולה "מה הייעוד שלי?". אבל כן כדאי מדי פעם לשאול שאלה אחרת: **מה נותן משמעות לדברים שאני מנסה להשיג?**
כי מטרות ומשמעות אינן אותו הדבר. מטרה היא משהו שאני רוצה להגיע אליו. משמעות היא הסיבה שבגללה חשוב לי להגיע לשם.
אני יכול לרצות קידום, למשל, מפני שאני רוצה יותר השפעה, מפני שאני רוצה ליצור משהו שאני גאה בו, מפני שחשוב לי לפרנס את המשפחה שלי — או פשוט מפני שכבר שנים אני מתקדם במסלול הזה והשלב הבא נמצא מולי. מבחוץ אלה יכולות להיראות בדיוק אותן מטרות. מבפנים, אלה חיים שונים לגמרי.
וזה אולי הדבר שמטרות אינן יכולות לעשות בשבילנו. הן מצוינות בלארגן מאמץ. הן גורמות לנו להתאמן, ללמוד, להתמיד ולהתקדם. אבל הן לא יכולות לספק בעצמן את המשמעות של המאמץ הזה.
**מטרה יכולה לומר לי לאן אני רוצה להגיע. משמעות עונה על השאלה למה בכלל חשוב לי להגיע לשם.**
וזה נכון גם כשאנחנו מסתכלים על ילד שמצטיין במשהו. העובדה שהוא מצליח, נהנה מהמחמאות ואפילו רוצה להשתפר עדיין אינה אומרת לנו מה המקום שהדבר הזה יתפוס בחייו. לפעמים הכישרון, ההצלחה והמשמעות נפגשים. ולפעמים דווקא מפני שילד — או מבוגר — מצליח כל כך, קשה לו יותר להבחין שהם נפרדו.
כישלון לפחות נותן לנו סיבה לעצור. הצלחה לא. היא יכולה לספק עוד ועוד הוכחות לכך שכדאי להמשיך בדיוק באותו מסלול.
ולכן אולי דווקא כשהכול מתקדם לפי התוכנית, כדאי לעצור לרגע ולשאול לא רק **"מה המטרה הבאה?"**, אלא שאלה שמטרות לבדן אינן יודעות לענות עליה:
**מה מכל זה באמת משמעותי עבורי — והאם המטרות שלי עדיין משרתות את זה?**